במהלך חייו של אדם, הוא צובר נכסים מסוגים שונים. בכדי להחליט מה ייעשה ברכושו לאחר מותו, ניתנת לו האפשרות לעריכת צוואה, בה יקבע על ידו מי יורשים את עזבונו (קרי, נכסיו) וכיצד.
סעיף 8א לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק), קובע כי בני זוג יכולים לכתוב צוואות בהסתמכות אחד על צוואת השנייה. צוואות אלו נקראות ע"פ החוק "צוואות הדדיות", הללו יכולות להיעשות במסמך אחד או בשני מסמכים שנערכו באותה העת. הדרכים לביטול צוואות מעין אלו, קבועות גם הן בסעיף, כדלקמן – בחייהם של בני הזוג, המבקש לבטל את הצוואה יודיע בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני; לאחר מות אחד מבני הזוג וכל עוד לא חולק העיזבון, על בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל הצוואה להסתלק מהעיזבון לטובת ילדיו או לטובת אחי המוריש. במידה והעיזבון כבר חולק, עליו להשיב את שירש לעיזבון, בעין או בכסף, כפי שניתן. מעבר להוראות ביטול הצוואה הללו, החוק אף נותן לעורכי הצוואה ההדדית מרחב בנוגע לתנאי ביטול שונים כפי ראותם. בתוך כך בני זוג יכולים להחליט כי תנאי הביטול בעודם בחיים או לאחר מות אחד מהם יהיו שונים מהקבוע בחוק. אמנם, הם לא יכולים לקבוע כי אף צד לא יוכל לבטל את הצוואה ומחויבים לאפשר אופציית ביטול לשני הצדדים.
כמו כן, בעריכת צוואה הדדית קובעים מגבלה לעשיית שינויים בה ללא ידיעת בן הזוג השני. דבר זה מהווה יתרון וחסרון בעריכת צוואה מסוג זה. רוצה לומר, מחד, הגבלת בני הזוג מביצוע שינויים עתידיים בצוואה מהווה יתרון, שכן כך הם יכולים לשמור על התא המשפחתי שלהם מהבחינה הכלכלית בנוגע לעיזבון. מאידך, הדבר יכול להוות חיסרון שכן לא תמיד ניתן לצפות את כל התרחישים האפשריים מראש, דוגמת אלמן/ה המחויב/ת לשנות את צוואתו/ה מנסיבות שאינן כתובות בצוואה ההדדית.
הצוואה ההדדית היא כלי חשוב אותו קבע המחוקק לבני זוג, כאשר הרעיון הוא לתת אפשרות לבני זוג לערוך צוואה משותפת מתוך מטרה ורצון להגביל את צעדיי בן הזוג לאחר מות השני. על הצוואה ההדדית להיערך בצורה ראויה וברורה, כאשר נלקחים בה כל האופציות האפשריות לטובת בני הזוג, על מנת להקל עליהם במקרה של ביטול ובנסיבות שונות.
