עת מותו של אדם, עובר כל רכושו שצבר במשך השנים ליורשיו. רכוש זה שצבר האדם, מכונה "עיזבון". עיזבון זה, יכול שיהיה מחולק ליורשים על פי צוואה שכתב המנוח בחייו, ויכול שיהיה מחולק ליורשי המנוח ע"פ דין, כקבוע בחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק).
כל אדם רשאי להורות באיזו דרך הוא מעדיף להוריש את עזבונו ליורשיו. במקרים רבים, אנשים לא עורכים צוואה והירושה מתחלקת ע"פ החוק. לעתים החלוקה ע"פ החוק תהיה זהה לחלוקה אותה הם היו מבצעים ע"י עריכת צוואה. מנגד, ישנם מקרים מורכבים יותר בהם החלוקה הנעשית ע"פ דין לא משקפת את רצון המנוח (למשל, כאשר המנוח לא היה מעוניין להוריש ליורשיו ע"פ דין) או במקרים בהם התא המשפחתי אינו בנאלי ומורכב ממערכות יחסים של פרק ב' וכדומה.
כפועל יוצא, אנשים רבים בוחרים לערוך צוואה, זאת בכדי לעשות סדר בעיזבונם תוך התחשבות במצב המשפחתי שלהם. בעת עריכת הצוואה, האדם יכול לקבוע מי יירש את נכסיו, מהו אופן החלוקה בין היורשים, האם ישנן מגבלות מסוימות על רכושו וכמובן, לצרף מילים אישיות ליורשיו.
דרך נוספת באמצעותה ניתן להוריש נכסי עיזבון, הינה הצוואה ההדדית, הקבועה בסעיף 8א לחוק הירושה. כלי זה משמש זוגות אשר מעוניינים לעשות צוואות המסתמכות אחת על השנייה. צוואה מעין זו ניתנת לביטול רק בדרכים מסוימות הקבועות בחוק.
במועד פטירתו של אדם הדרך למימוש עזבונו ע"י היורשים הינה בהגשת בקשה לרשם לענייני ירושה. במידה והמנוח לא הותיר אחריו צוואה – אזי מדובר בבקשה למתן צו קיום ירושה, ובמידה והמנוח ערך צוואה בחייו – אזי מדובר בבקשה למתן צו קיום צוואה. לאחר אישור צו הירושה או צו קיום הצוואה ע"י הרשם לענייני ירושה, היורשים יכולים לממש את העיזבון, קרי, למשוך כספים מחשבונות הבנק, להגיש בקשות לרישום נכסים על שמם וכדומה.
על כל פנים, מומלץ לכל אדם להיוועץ באנשי מקצוע בהגיעו להחלטה אם לערוך צוואה, אם לאו.
