דיני פירוק חברות הם מערכת של דינים העוסקים בסיום חייה של חברה, על דרך חלוקת נכסיה לזכאים וחיסולה כאישיות משפטית נפרדת. פירוק חברות יכול להתבצע ברצון או שלא ברצון.
במקרה שפירוק החברה נעשה שלא ברצון, מטרת ההליך היא ניצול הנכסים והמשאבים הכלכליים אשר עדיין נמצאים ברשות החברה לשם כיסוי חובותיה. עילה מרכזית לפירוק חברה שלא מרצון היא חדלות פירעון- משמע, אי יכולת של החברה לשלם את התחייבויותיה הכספיות. בכך, הליך פירוק כזה הוא המקבילה התאגידית להליך פשיטת רגל המתרחש עקב חוסר יכולת של אדם טבעי לעמוד בתשלום חובותיו. קיימות עילות פירוק אחרות, כגון פירוק מן הצדק והיושר (לדוגמה, במצב בו השותפים בחברה הסתכסכו ואינם מסוגלים עוד לנהל אותה כעסק כלכלי). כמו כן, חברה יכולה להתפרק מרצון ממגוון סיבות.
הפירוק מתחיל בקבלת צו פירוק ונמשך עד לסיום עבודת המפרק (תהליך שיכול לארוך אפילו מספר שנים). בסיום תהליך הפירוק מוצא לתאגיד צו חיסול.
פירוק בהוראת בית המשפט:
הדין הישראלי מכיר בארבע עילות שבהתקיים אחת מהן רשאי בית המשפט לפרק חברה: 1. החברה קיבלה החלטה מיוחדת שהיא תפורק בידי בית המשפט. 2. החברה לא התחילה בעסקיה תוך שנה לאחר שהתאגדה או שהפסיקה את עסקיה למשך שנה. 3. חדלות פירעון. 4. פירוק מן הצדק והיושר. בפועל, שתי העילות האחרונות הן החשובות ביותר, ובמיוחד העילה של פירוק עקב חדלות פירעון.
פירוק מרצון:
חברה רשאית להתפרק מרצונה. במקרה שהחברה היא בעלת כושר פירעון (יכולה לשלם את כל חובותיה תוך שנה מתחילת הפירוק), הדין מכיר בזכותם של בעלי החברה (בעלי המניות) ליזום את הפירוק ולנהלו כראות עיניהם. במקרה כזה, לרוב, סיבת הפירוק תהיה רצונם של בעלי המניות להוציא מהחברה את הונם העצמי ולהשקיעו בדרכים אחרות. כדי להתחיל בפירוק מרצון נדרשת החלטה של האספה הכללית. בעלי המניות עצמם הם שמממנים את המפרק ויכולים לפטרו. המפרק הוא שלוח של החברה ואינו נתון לפיקוח ישיר של בית משפט.
בשנת 2019, נכנס לתוקף תיקון לחוק החברות התשנ"ט-199, כאשר סעיף 342 לחוק החברות מסדיר הליכי פירוק מרצון חדשים ומבטל את ההוראות שעסקו בפירוק חברה מרצון בפקודת החברות התשמ"ג-1983. התיקון ביטל את הדרישה לפרסום הפירוק ברשומות, וכמו כן יצר הליך חדש – פירוק מרצון בהליך מזורז, לפיו חברה שאינה פעילה יכולה להתפרק בשלב אחד בלבד ובזמן קצר יותר.
